ככלל, חיובו של לקוח בשכר טירחת עורך דינו יכול שייעשה על בסיס אחת משתי אפשרויות: הראשונה – לפי תעריף שכר הטירחה הקבוע בהוראת חוק, אם קיים כזה; השניה – לפי הקבוע בהסכם שכר הטירחה שנעשה בינו לבין פרקליטו בתחילת הטיפול. הואיל ותעריפי שכר טירחה על פי חוק קיימים רק במספר מצומצם מאוד של שירותים הרי ברוב רובם של המקרים החיוב בשכר טירחה נקבע על פי ההסכם, בעל פה או בכתב, שבין הלקוח לפרקליטו. ברם, המציאות מלמדת כי כי יש מקרים לא מעטים בהם לא נערך הסכם שכר טירחה, או שנערך הסכם, אך קיימת לגביו מחלוקת בין הפרקליט ללקוחו, או שבנסיבות העניין הייצוג על פי ההסכם לא הושלם מסיבה זו או אחרת. במצב כזה, יש לבית משפט סמכות, לפי פניית אחד הצדדים, לקבוע שכר טירחה ראוי בגין השירות שניתן.

שכר טירחה ראוי, כשמו כן הוא, הוא השכר שבית המשפט – לאחר בחינה ובדיקה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות שמיעת עדויות של מומחים לנושא – קובע כמגיע לעורך הדין בנסיבות העניין. המקור החוקי לקביעת שכר ראוי מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג – 1976, הקובע:

“חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה”.

סעיף זה מושתת על העיקרון, כי כל בעל מקצוע זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מי שקיבל ממנו את השירות מבלי לשלם עבורו, מתעשר שלא כדין על חשבונו.

סוגיית שכר הטירחה הראוי של עורך דין זכתה לפרשנות והתייחסות מעמיקה של בית המשפט העליון באחד מפסקי דינו. באותה פרשה, תבעו עורכי דין שכר טירחה מחברה קבלנית על בסיס הסכם שכר טירחה שנכרת ביניהם, ואשר התעוררה מחלוקת מהותית לגבי פרשנותו. ההסכם, שהיה בכתב, קבע כי עורכי הדין ייצגו את החברה בכל הנדרש לצורך הקמת פרוייקט מגורים גדול על קרקע שהם יטפלו ברכישתה, ואת שכר טירחתם יגבו רק מן הדיירים אשר ירכשו דירות בפרוייקט זה, לכשיקום, בשיעור של 1.5% ממחיר כל דירה. הסדר כזה, יש להעיר, מקובל בין קבלני בניין לבין עורכי הדין המייצגים אותם. לימים, לאחר שעורכי הדין טיפלו עבור החברה ברכישת הקרקע ובעניינים נוספים הקשורים לפרוייקט, החליטה החברה הקבלנית לחזור בה מכוונתה להקים את הפרוייקט, ומכרה את הקרקע לחברה אחרת. עורכי הדין תבעו את החברה לשלם להם את סכום שכר הטירחה שהיה משתלם להם מן הדיירים, לו היה הפרויקט מתממש. מנגד, טענה החברה כי תשלום שכר הטירחה על פי ההסכם היה מותנה במימוש הפרוייקט על ידה, ומשזה לא התממש, אין הם זכאים לכל תשלום שהוא.

בפסק דינו, חזר בית המשפט העליון על ההלכה בדבר זכותו של עורך דין, ככל בעל-מקצוע אחר, לקבל שכר בגין עבודה שביצע בפועל, גם אם השרות המשפטי לא הושלם מסיבות התלויות בלקוח. הוא קבע כי עורכי הדין של החברה הקבלנית אינם זכאים לשכר טירחה לפי ההסכם המקורי, אך מגיע להם שכר ראוי בגין העבודה שהשקיעו עד לשלב שבו החליטה החברה לחזור בה מכוונתה לממש את הפרוייקט. בהתייחסו לאופן קביעת השכר הראוי המגיע, קבע בית המשפט כי יש לעשות זאת לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ותוך התבססות על עדויות של מומחים לעניין זה, וכלשונו:

“עקב הרב גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי” (ע”א 136/92 בייניש – עדיאל, עו”ד, נגד דניה סיבוס חב’ לבניין בע”מ, פ”ד מ”ז 5, 114).